זהו סיפור של מטופלת שהגיעה לטיפול בקליניקה היא חלתה בסרטן, עברה סדרת טיפולים מורכבת והחלימה. הגידול נעלם. אבל אחרי תקופה, המחלה חזרה. הפעם, במקום אחר בגוף. כשהתחלנו לחקור מה יושב מתחת לפני השטח ברמה התודעתית, התגלה משהו מדהים: המחלה "שירתה" אותה. איך זה הגיוני? כי הילדים שלה כבר גדלו, עזבו את הבית וכל אחד מהם היה שקוע בחיים שלו. ביומיום, היא הרגישה לבד. אבל כשהיא הייתה חולה, פתאום כולם היו סביבה, עטפו אותה ונתנו לה את תשומת הלב שהייתה חסרה לה. ברמה הלא-מודעת, נוצרה אצלה משוואה...

כשמטפלת בעצמה מבינה שהיא צריכה רגע שמישהו אחר יחזיק לה את המראה- נטורופתית הגיעה אליי לאבחון תדרים בגלל עניינים פיזיים שלא הצליחה לאזן לבד: הליקובקטר, MGUS, פריטין גבוה בדם, וחוסר בהירות לגבי מה באמת קורה בגוף שלה. וזה לא מובן מאליו. כי לרוב, אנחנו המטפלות רגילות לטפל בעצמנו. לנתח, להבין, לחקור, לדייק תזונה, תוספים, פרוטוקולים, בדיקות, צמחים... ולעשות הכול לבד. אבל לפעמים דווקא כשאנחנו בתוך הסיפור של עצמנו, קשה לנו לראות את השורש באמת. כמו שמראה לא יכולה לראות את עצמה בלי מראה אחרת מולה....

אם נאמר לאדם שסובל מחרדה שנים רבות, שהמנגנון שאחראי על הסבל שלו "מדהים", הוא כנראה יסתכל עלינו עקום, ובצדק, כי מי שחווה חרדה יודע שזה סיוט. אז למה אני בכל זאת אומרת שזה "מדהים"? (תישארו איתי, זה יתחבר). כי אם נבחן את זה מנקודה "ביולוגית" גרידא, זה באמת מעורר פליאה: מדובר במנגנון תודעתי- פיזיולוגי שפועל 24/7, בלי לקחת שום הפסקות- וזה ככה מהרגע שבו הוא נוצר (והוא נוצר בגלל אירוע מסוים. אגיע לזה). בואו אתן דוגמא נניח אדם שיש לו חרדה נפוצה כמו פחד מחרקים (נקרא בעגה המקצועית: אנטומופוביה). השכל...