סיפור מהקליניקה: אנדומטריוזיס, אבא/אמא והרחם שמחפשת יציבות, בטחון ואהבה
- morhafakot2
- 16 ביולי
- זמן קריאה 4 דקות
אנדומטריוזיס הוא לא רק סיפור של רחם, הורמונים ודלקתיות.
בקליניקה אני רואה שוב ושוב שאצל נשים רבות עם אנדו מסתתר גם סיפור רגשי עמוק:
ילדות מורכבת, בית שלא תמיד הרגיש בטוח, קושי מול אבא או אמא, כאב ישן שנשאר בגוף
ובהמשך מתבטא דרך האגן, המחזור, הרחם והמערכת הנשית.
הסיפור של יפית (שם בדוי) ממחיש את זה בצורה מרגשת במיוחד:
היא הגיעה אליי צעירה מאוד,
בת 22, סטודנטית, חכמה, רגישה, בוגרת,
עם אנדומטריוזיס שכבר עבר דרך אבחון, ניתוח, תרופות וניסיונות טיפול שונים.
הכאבים התחילו כבר סביב המחזור הראשון, בערך בגיל 15:
כאבי בטן, גב, אגן ורגליים, בחילות, שלשולים, הקאות, טונוס גבוה של שרירי האגן, תשישות ועייפות.
כלומר, הגוף שלה התחיל לצעוק כבר ברגע שבו הנשיות התחילה להתעורר.
היא כבר ניסתה לא מעט:
דיקור, טיפול רגשי, הומאופתיה, אינפרה אדום, תרופות לעצירת המחזור, וגם טיפול בטפילים.
חלק מהדברים הקלו, בעיקר ברמת הסימפטומים,
אבל בתוכה עדיין הייתה תחושה שמשהו עמוק יותר לא באמת קיבל מענה.
וכאן מתחיל הסיפור האמיתי.
כי כשמגיעה אליי אישה עם אנדומטריוזיס,
אני לא מסתכלת רק על הרחם, השחלות, התזונה, הסטרס, הדלקתיות, הפתוגנים או ההורמונים.
כל אלה חשובים מאוד, כמובן.
אבל בעבודה שלי אני שואלת גם שאלה נוספת:
מה הגוף למד בבית?
איזו חוויה רגשית הילדה הזו ספגה לפני שהפכה לנערה?
מה קרה שם סביב ביטחון, יציבות, אבא, אמא, נשיות, אמון, גבולות, שייכות ואהבה?
במקרה שלה, התמונה התחילה להתבהר מהר מאוד.
ברקע עלה סיפור של אב ביולוגי שניתק קשר בגיל שנתיים, חזר לרגע סביב גיל שש, ושוב נעלם.
אבא לא יציב, שלא באמת היה אפשר להישען עליו.
ילדה קטנה שבוכה בלילות “אבא”, ומנסה להבין למה הדמות שאמורה להחזיק, להגן ולייצב, מופיעה ונעלמת.
בהמשך נכנס לחייה אב מגדל אחר,
אבל חוויית הנטישה, חוסר היציבות והחיפוש אחרי אבא כבר נצרבו עמוק במערכת.
וכאן בעיניי נמצא אחד השורשים החשובים.
אנדומטריוזיס לא מתחיל רק ברחם.
לפעמים הוא מתחיל הרבה לפני כן, במקום שבו ילדה לא מרגישה בטוחה באמת בתוך הבית שלה.
הרחם, ברובד הסמלי והרגשי, הוא בית.
האגן הוא בסיס.
צ’אקרת המין קשורה לביטחון בקשרים, מיניות, זוגיות, שייכות, אמון, יציבות, חיים והמשכיות.
וכשהילדה גדלה עם חוויה של “אי אפשר לסמוך”, “אין דבר כזה לתמיד”, “אנשים נעלמים”, “קשר יכול להיחתך ברגע”- הגוף לומד את זה.
לא כמשפט יפה.
כחוויה עצבית.
כתדר.
ככיווץ.
כדרך הישרדות.
בתיק שלה עלו גם אמונות מאוד ברורות:
“אנדו זו מחלה כרונית שאין לה פתרון”,
“אני מיואשת מניסיונות עבר”,
“יש לי חוסר ניסיון וקושי ביישום”,
וגם דפוס עמוק של קושי להישאר בקשר אחרי פגיעה או חוסר אמון.
וזה כל כך מדויק.
כי הגוף שלה לא רק כאב.
הוא סיפר על מערכת שלמה שמתקשה להאמין ביציבות.
באבחון התדרים ראינו עומס ברור בציר רחם–שחלות–שלפוחית,
יחד עם מעורבות של מערכת העיכול, החיסון, הלימפה, מערכת העצבים והתנועה.
כלומר, לא מדובר רק ב”בעיה גינקולוגית”.
הגוף הציג תמונה רחבה של עומס, חוסר איזון, תשישות ותגובה מערכתית.
גם בחלק הפסיכוסומטי בסריקת התדרים עלו נושאים חזקים מאוד:
עומס רגשי מצטבר, דיכוי רגשות, קושי בביטוי, פחד מאינטימיות, קושי באמון פנימי ובאינטואיציה, היצמדות לעבר, ירידה בחיוניות, דחיינות ורגישות גבוהה להשפעות חיצוניות.
וכשחיברנו את כל החלקים- הגוף, התשאול, האבחון, הילדות, המרידיאנים והיעד הטיפולי, ראינו סיפור אחד:
ילדה שגדלה עם חוסר יציבות,
נערה שהמחזור הראשון שלה הביא איתו כאב גדול,
אישה צעירה שרוצה ריפוי, אבל חלק בתוכה כבר לא מאמין עד הסוף,
וגוף שמבקש סוף־סוף להרגיש בית.
בעבודה התודעתית עלו שלושה מרידיאנים מרכזיים:
מרידיאן מחמם המשולש (מערכת העצבים) סביב ערך עצמי נמוך ואי יציבות,
הטחול סביב עצבות, התבטלות וחוסר מעש,
והכבד סביב תסכול, אכזבה, מרירות וצורך עמוק בכבוד, הכרה, מציאות ברורה, שקט פנימי וסיפוק.
בעיניי, זה ממש הלב של הסיפור.
כי אנדומטריוזיס, במקרים רבים שאני רואה בקליניקה,
לא מגיע רק בגלל תזונה, סטרס, עומסים פתוגניים או חוסר איזון הורמונלי.
אלה בהחלט חלק מהתמונה
אבל מתחת להם יש פעמים רבות חוויה מוקדמת של בית שלא היה מספיק בטוח.
לפעמים זו אמא שלא הצליחה להכיל.
לפעמים זה אבא שלא היה יציב.
לפעמים זה ניכור, ביקורת, בדידות, פחד, נטישה, או צורך להיות חזקה מדי מוקדם מדי.
ובמקרה הזה — הגוף שלה ביקש לא רק “להפסיק כאב”.
הוא ביקש לבנות אמון חדש.
לכן היעד הטיפולי לא היה רק “שלא יכאב לי”.
היעד היה הרבה יותר עמוק:
"צ’אקרת המין שלי פתוחה ואני בבריאות וריפוי מלא. אני משחררת את העבר ומרגישה שלווה, שקט פנימי, הכרה, מציאות ברורה, חוסן פנימי, אמון וביטחון בעצמי, בזוגיות, במיניות ובקשרים בחיים.אני מלאת אמביציה, שואפת גבוה ומצליחה בהתמדה לעמוד בזמנים ולהגשים את מטרותיי".
זה לא רק יעד טיפולי. זו ממש הצהרה חדשה של מערכת שלמה:
אני לא חייבת להישאר נאמנה לכאב הישן. אני לא חייבת להוכיח שאני חזקה דרך סבל. אני לא חייבת לסגור את האגן כדי לא להיפגע. אני יכולה להרגיש יציבות גם אם פעם לא הייתה יציבות. אני יכולה לבנות אמון גם אם פעם האמון נשבר. אני יכולה להיות אישה, בגוף שלי, בבית שלי, בקשרים שלי, גם בלי שהעבר שלי ינהל אותי.
וזה המסר הכי חשוב בעיניי בסיפור הזה:
כשאנחנו מטפלות באנדומטריוזיס,
אי אפשר להסתפק רק בשאלה “מה לאכול?”, או “איזה תוסף לקחת?”.
צריך לשאול גם:
איפה הגוף למד לכאוב?
איפה הנשיות התכווצה?
איפה הילדה איבדה אמון?
איפה הרחם מחזיק זיכרון של בית לא בטוח?
כי לפעמים הריפוי מתחיל בדיוק במקום שבו הילדה מבינה:
אני כבר לא שם.
אני לא חייבת לחכות לאבא שיחזור.
אני לא חייבת להחזיק את הכאב כדי לזכור מה עברתי.
אני יכולה ליצור בתוכי בית חדש.
ובעיניי, זה לב העבודה בקליניקה.
לא להילחם בגוף.
לא להשתיק אותו.
לא לראות בו אויב.
אלא להקשיב לו, להבין מה הוא מספר, ולתת לו סוף־סוף חוויה חדשה:
של ביטחון, יציבות, נשיות, אמון וחיים.
כאן בשבילך 💚
מור מרים ליברמן
נטורופתיה • תדרים • תודעה
ליווי בריאותי • התפתחותי • עסקי
☎️ 052-5057171
רוצה עוד טיפים ומידע יומיומי על תחום הבריאות, תדרים ותודעה?-
תגובות